גמ' מודים חכמים לר' יהודה. אע''ג דפליגי עליה בנזקי טמון היינו שאינו משלם כלים הטמונין בתוכו שאין דרכן להטמין בגדיש אבל בכלי גורן שדרכן להטמין שם כגון מוריגין וכלי בקר מודים חכמים לר' יהודה שמשלם:

אהן וכו'. זה אמר הנפקד אפשר שהיו סיגין בתוכו וזה אמר מטכסין בגדי משי וחשובין הי' מלא ופסקו בזה דהמפקיד נשבע ונוטל אלמא דכל היכי שדרך בני אדם להשים שם כלים כאלו שהוא טוען מהמנינן ליה בשבוע' וכר' הושעי' אליבא דרבנן בדינא דהכא:

ואירע אונס. שנגנב או נאבד ממנו וכגון שזה טען עליו שבפשיעתו נאבדה ובזה לא היו מחולקין בטענותיהן שהיו עדים בענין האונס או שהודה לו בזה אלא שבזה היו מחולקין:

שק צרור. מקושר ולא ידע הנפקד מה הי' בתוכו:

כהדא. עובדא דמינה נמי סייעת' דכל היכי דטעין ליה בדברים שדרכן להשים בתוכו דמהמנינן ליה בשבועה ובהא כ''ע מודים וכר' הושעי' דמוקי פלוגתייהו במתניתין בשאין עדים ובכלים שאין דרכן להטמין בגדיש הוא דפליגי ומטעמא דס''ל לרבנן דבכה''ג לא עשו תקנת נגזל באשו לפי שאין דרך להשים כלים כאלו בגדיש אבל בכלים שדרכן להטמין שם מודו רבנן ומהמנינן ליה בשבועה וכן נמי שמעינן מהאי עובדא דבפקדון מיירי דמהמנינן לי' בשבועה בדבר שדרך להשים שם וכ''ע מודין בה:

דתני כן. בתוספתא פ''ו היה גדיש חטים מחופה שעורים או גדיש שעורים מחופה בחטין נותן לו גדיש שעורין וקאמר התם דכ''ע מודין בה דקתני שם ומודה ר''י לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש והטמין כלים שאינו משלם אלא גדיש חטים או של שטורין וכו' עד הי' גדיש חטים מחופה וכו' נותן לו גדיש שעורין וטעמא דלא קיבל עליה אלא נטירותא דשעורין ועכ''פ שמעינן מינה דהכל מודין בה והיינו דמייתי סייעתא למילתיה שהרי הכא טמון הוא דמחופה קתני ואפ''ה במה דבדין הוא דליחייב לא פטרי רבנן הכא משום טמון ומטעמא דלא שייכא טמון במדליק בתוך של חבירו דבהכי איירי התם דהמשאיל מקום וכו' קתני והיינו סייעתא לר' הושעיא בהא:

ולא כן אמר ר' אבהו וכו'. לעיל דבכלים שדרכן להטמין בגדיש מודים חכמים לר' יהודה שמשלם ואי אמרת דטעמייהו דרבנן משום גזירת הכתוב הוא דלא מחייב על נזקי טמון באש מאי שנא בהני כלים דמודו ליה הא עכ''פ טמון הוא:

מחלפא שיטת רבנן. דהתם אמרי לרבות הטמון והכא אמרי פרט לטמון. וחסר כאן התירוץ ודרך ש''ס הזה לקצר וסמך אדהתם. והתם משני לה הכי. תמן או הקמה או השדה מה שדה בגלוי אף כל דבר שהוא גלוי ברם הכא. גבי שכחה. שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות הטמון והשתא שייך שפיר מאי דפריך הש''ס לקמיה:

ומשני ולית ר' יודן דריש הכא אלא גדיש. היינו טעמיה דר''י הכי דמכדי כתיב השדה לאיזה דבר נאמר גדיש אלא לרבות הטמון שבתוכו אבל התם שדך כתיב דמשמע בגלוי פרט לטמון:

תמן הוא אומר פרט לטמון. בשכחה ממעט ר''י טמון והכא בנזקי אש הוא מרבה טמון:

מחלפה שיטתיה דר' יודן. קשיא דר''י אדר''י דתנן בפ''ו דפאה הלכה ט' כל הטמוני' בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר' יהודה אומר אין להם שכחה דאין שכחה לטמון וחכמים אומרים יש להן שכחה. וגרסינן נמי להא שם בפאה:

אמר רבי הושעיא בשאין עדים. ה''פ דר' הושעיא בא לתרץ על הא דמקשי דאי טעמייהו דרבנן מגזירת הכתוב אמאי אמר ר' אבהו דמודים בכלי גורן שדרכן להטמין וקאמר דהכא במילתא אחריתא פליגי וכלומר ודאי ברישא דמתני' דמדליק בתוך שלו איירי בנזקי טמון באש הוא דפליגי ולרבנן לעולם פטור על הטמון ואפי' בכלים שדרכן להטמין וכדדרשי מקרא וקרא לא איירי אלא במדליק בתוך שלו דכי תצא אש כתיב. אלא דבסיפא ומודים חכמים וכו' דבמדליק בתוך של חבירו איירי ומינה דייקינן דבמדליק בגדישו של חבירו נמי פליגי ובכלים שאין דרכן להטמין כדפרישית במתני' ובשאין עדים מיירי כלומר שאין עדים בדבר מהכלים שזה טוען עליהם ובהאי סברא הוא דפליגי דר' יהודה סבר דמשלם כל מה דטעין הלה שהי' בתוכו והיינו בשבועה שהרי אין עדים בדבר. וע''כ דמשתבע על מה דטעין וטעמיה דר' יהודא משום דס''ל עשו תקנת נגזל באשו כדאמרינן בפ' כל הנשבעין דתקינו ליה רבנן לנגזל דנשבע ונוטל וה''נ באשו נשבע על מה דטעין ונוטל ולר' יהודא גם ברישא בהדליק בתוך שלו מיבעי לן למימר הכי אלא דלרבנן לא איצטריך לן למימר דטעמייהו ברישא דלא סבירא ליה עשו תקנת נגזל באשו דבלאו הכי פטור על נזקי טמון מגזירת הכתוב כ''א בסיפא דמדליק בתוך של חבירו דמודו במקום שדרכו להניח כגון בביר' ובהא נמי מודו דעשו תקנת נגזל דהא אי אפשר למישקל כ''א בשבועה ובגדיש בכלים שאין דרכן להטמין הוא דפליגי דס''ל לרבנן דבכי הא לא עשו תקנת נגזל באשו דלאו כל כמיניה למיטען עליה בכלים שאין דרכן להניחן בגדיש. ולא מהימנינן ליה אפילו בשבועה אלא בכלים שדרכן להטמין בגדיש כגון בכלי גורן השייכין לו בהא הוא דמהימני' ליה בשבועה דהוי כמו כלים בבתים דמשתבע כמה הוו וכמה שווין ושקיל וא''כ עיקר טעם פלוגתייהו במדליק בתוך גדיש של חבירו בכלים שאין דרכן להטמין משום דס''ל לרבנן דבכה''ג לא עשו תקנת נגזל באשו ולאו משום טעמא דפטרי בטמון כמו ברישא והיינו דמסיק ר' אושעיה אבל אם יש עדים כל עמא מודה על הדא דר' יהודא וכצ''ל וכן היא גירס' כל הגאונים ודר' יוסי הנמצא בספרי הדפוס ט''ס הוא. וכלומר דביש עדים מהכלים אשר היו שם מודין חכמים לר' יהודה דמשלם ואע''פ שטמון הוא אלא ע''כ משום דלא שייכא טעמא דטמון גבי מדליק בתוך של חבירו כדאמרן:

מתני' גץ. ניצוץ של אש:

בעל הגמל חייב. מפני שהרבה במשאוי:

בנר חנוכה פטור כיון דבמצוה קא עסיק ואין הלכ' כר' יהודה:

מתני' מרובה בדבר שיש בו רוח חיים וכו'. כדמפרש בגמרא:

אין הנוגב אחר הגנב וכו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הנגב:

גמ' תני. בתוספתא פ''ו:

מפני שהוא רשות. דמצוה:

וחכ''א בין כך ובין כך חייב. בין שהוא דבר מצוה בין לאו מצוה וטעמייהו שהיה לו לישב ולשמור:

כגון אלו. וכן הדין בסוכות שעושין על פתח החנות ברשות הרבים:

מפני שהוא רשות. כלומר מפני שהוא ברשות מצוה עושין ברשות הרבים ואם בא אחר והוזק בהן חייב בנזקו לפי שבעל הבית צריך להזהר שלא יעשה אפי' בעסק מצוה בענין שיוכלו ליזוק בני ר''ה בכך:

הדרן עלך פרק הכונס צאן לדיר

מתני' גץ. ניצוץ של אש:

בעל הגמל חייב. מפני שהרבה במשאוי:

בנר חנוכה פטור כיון דבמצוה קא עסיק ואין הלכ' כר' יהודה:

מתני' מרובה בדבר שיש בו רוח חיים וכו'. כדמפרש בגמרא:

אין הנוגב אחר הגנב וכו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הנגב:

אמר רבי יצחק לית בין דקיקייא לרברביא וכו'. ובגי' הרי''ף ז''ל לית דין דקיקייא לרברביא והיינו הך כלומר שר' יצחק גם כן אמר כזה שאין לקטנים דין על הגדולים אלא דהוה כמי שניתן להם מתנה בתחלה:

מהו דיימרון. אלא שעכשיו השאלה היא כך אם שמחזיקין בני בר זיזא הגדולים חלקן מה שבא לידן או שיכולין הקטנים לומר להן א''כ נחלק עכשיו במה שקבלתם בשוה וקאמר הש''ס דלא שיכולין הגדולים לומר להן מה לכם חלק בזה שהרי הוא כמו שמציאה מצאנו במה שיזכה לנו ר' ישמעאל בר' יוסי בתחלה:

מהו דיימרון בנוי דאריסיה וכו'. אם יכולין הם להוציא החצי מיד בני דבר זיזא ולומר להם תחזירו מה שלקחתם שהרי כפי דינו של ר' חייא הכל שלנו הוא וקאמר הש''ס דלא שיכולין ג''כ לומר להן מה שנעשה ע''פ בית דין הוא דנעשה:

הוון לבר זיזא וכו'. שהיו היתומין חציין גדולים ואמר ר' ישמעאל ינתן להם חלקם מיד וחלק הקטנים אמר שישארו ביד הנפקד עד שיגדלו ובתוך כך מת ר' ישמעאל בר''י ובא הדין לפני ר' חייא ופסק שהדין הוא שמגיע הפקדון כולו לבני הארי' דעביד אינש דלא מפרסם נפשיה ושל האריס הי' הפקדון וכשאמר לו הנפקד שכבר נתן החצי לבני בר זיזא אמר לו ר' חייא מן זה החצי פטור אתה שכשנתתם ע''פ ב''ד של רבי ישמעאל נתתם ועכשיו תן ע''פ ב''ד שלנו החצי האחר לבני האריס:

אריסי' דבר זיזא. האריס שלו הפקיד ליטרא דדהב בסתם אצל א' ולא אמר לו אם הוא שלו ופסק ר' ישמעאל בר' יוסי מתחלה דמסתמא של בר זיזא היו וינתן לבניו ולא לבני האריס:

נישמעינה מן הדא. עובדא דפסק ר' חייא דאמרינן עביד אינש דלא מפרסם נפשיה:

מהו שיטענו לו. אם המפקיד יכול לטוענו בדבר שאינו ראוי לו כלומר שאינו אמיד הוא בכך שיש לו חפץ כזה ואי אמרינן דאפ''ה מהימן דעביד אינש דלא מפרסם נפשיה: