Baba Kama
Daf 29b
הלכה: הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ כול'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי יוּדָן בִּכְלֵי גוֹרֶן שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין. מִחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי יוּדָן. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר. פְּרָט לְטָמוּן. וְהָכָא הוּא אָמַר. לְרַבּוֹת הַטָּמוּן. וְלֵית רִבִּי יוּדָן דְּרִישׁ הָכָא אֶלָּא גָדִישׁ. לְאֵי זֶה דָבָר נֶאֱמַר גָּדִישׁ. שֶׁמְּשַׁלֵּם כָּל מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ. 29b מִחְלְפָה שִׁיטַּת רַבָּנִין. תַּמָּן אָֽמְרִין. לְרַבּוֹת טָמוּן. וָכָא אָֽמְרִין. פְּרָט לְטָמוּן. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי יוּדָן בִּכְלֵי גוֹרֶן שֶׁדַּרְכָּן לִיטָּמֵן. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. בְּשֶׁאֵין עֵדִים. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים כָּל עַמָּא מוֹדוּ עַל הָדָא דְרִבִּי (יוסי) דְּתַנֵּי כֵן. הָיָה גָּדִישׁ חִיטִּים מְחוּפֶּה שְׂעוֹרִין. אוֹ גָדִישׁ שְׂעוֹרִין מְחוּפֶּה בְחִיטִּין. נוֹתֵן לוֹ גָדִישׁ שְׂעוֹרִים. כְּהָדָא חַד בַּר נַשׁ אַפְקַד גַּבֵּי חַבְרֵיהּ חַד שַׂק צְרִיר וְאִירְעוֹ אוֹנֶס. אָהֵן אָמַר. סִיגִין הֲוָה מָלֵא. וְאָהֵן הֲוָא אֲמַר. מְטַקְסִין הֲוָה מָלֵא. הֲרֵי זֶה נִשְׁבַע וְנוֹטֵל.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Yohanan: les Sages admettent, d’accord avec R. Juda, que l’incendiaire est responsable des ustensiles de culture qui seraient enfouis dans la gerbe, car c’est l’usage de les placer là. Est-ce que R. Juda n’est pas en contradiction avec lui-même, car ailleurs il dit (188)(Pea 4, 9).: Pour tout ce qui est enfoui en terre, poireaux et oignons, le droit d’oubli n’est pas applicable, et il en est exclu, tandis qu’ici il englobe ce qui est enfoui dans la série des dégâts par le feu? Par contre fut-il répondu, R. Juda interprète ici que l’on déduit du terme superflu gerbe, l’obligation du payement, applicable à tout ce qu’elle contient. De même les autres sages se contredisent: Ils disent que les objets cachés sont englobés dans la loi sur l’oubli, tandis qu’ici ils l’excluent de l’obligation du payement. C’est qu’ailleurs, par analogie entre les termes blé sur pied et champ, tout ce qui est à découvert est soumis à cette loi, et du terme moisson qui suit, on aboutirait à la même exclusion (de sorte que les deux exclusions se suivant, on en déduit une extension). R. Abahou n’a-t-il pas dit au nom de R. Yohanan: Les sages admettent d’un commun accord avec R. Juda que l’incendiaire est responsable des ustensiles de culture qui seraient enfouis dans la gerbe, car c’est l’usage de les placer là? (Et si, par suite du texte biblique, les sages n’imposent pas l’obligation de payer le dégât de ce qui est caché, pourquoi est-ce obligatoire ici pour les ustensiles)? En effet, répond R. Oshia, il y a une autre raison: il s’agit de la combustion faite chez lui, d’ustensiles que l’on n’a pas l’habitude de cacher, et comme il n’y a pas de témoins attestant la présence des ustensiles, le serment devra être déféré; mais s’il y a des témoins attestant leur présence, tous s’accorderaient à dire comme R. Juda que le payement est dû. Ainsi, l’on a enseigné (189)Tossefta, ch. 6.: Si un monceau de froment est couvert par de l’orge, ou à l’inverse un monceau d’orge couvert de froment, on donnera un monceau d’orge; et R. Juda reconnaît comme les sages que le prêteur d’un emplacement qui aurait laissé là des vases, n’y aura pas droit en cas d’incendie. Un homme a mis en dépôt chez un autre un sac fermé; et comme il arriva un accident (vol ou perte), le défendeur prétendit que le sac contenait des déchets (du son), tandis que le demandeur prétendait son sac plein de soie, metaxa; le demandeur, sous la foi du serment, a droit à sa réclamation.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מודים חכמים לר' יהודה. אע''ג דפליגי עליה בנזקי טמון היינו שאינו משלם כלים הטמונין בתוכו שאין דרכן להטמין בגדיש אבל בכלי גורן שדרכן להטמין שם כגון מוריגין וכלי בקר מודים חכמים לר' יהודה שמשלם:
מחלפה שיטתיה דר' יודן. קשיא דר''י אדר''י דתנן בפ''ו דפאה הלכה ט' כל הטמוני' בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר' יהודה אומר אין להם שכחה דאין שכחה לטמון וחכמים אומרים יש להן שכחה. וגרסינן נמי להא שם בפאה:
תמן הוא אומר פרט לטמון. בשכחה ממעט ר''י טמון והכא בנזקי אש הוא מרבה טמון:
ומשני ולית ר' יודן דריש הכא אלא גדיש. היינו טעמיה דר''י הכי דמכדי כתיב השדה לאיזה דבר נאמר גדיש אלא לרבות הטמון שבתוכו אבל התם שדך כתיב דמשמע בגלוי פרט לטמון:
מחלפא שיטת רבנן. דהתם אמרי לרבות הטמון והכא אמרי פרט לטמון. וחסר כאן התירוץ ודרך ש''ס הזה לקצר וסמך אדהתם. והתם משני לה הכי. תמן או הקמה או השדה מה שדה בגלוי אף כל דבר שהוא גלוי ברם הכא. גבי שכחה. שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות הטמון והשתא שייך שפיר מאי דפריך הש''ס לקמיה:
ולא כן אמר ר' אבהו וכו'. לעיל דבכלים שדרכן להטמין בגדיש מודים חכמים לר' יהודה שמשלם ואי אמרת דטעמייהו דרבנן משום גזירת הכתוב הוא דלא מחייב על נזקי טמון באש מאי שנא בהני כלים דמודו ליה הא עכ''פ טמון הוא:
אמר רבי הושעיא בשאין עדים. ה''פ דר' הושעיא בא לתרץ על הא דמקשי דאי טעמייהו דרבנן מגזירת הכתוב אמאי אמר ר' אבהו דמודים בכלי גורן שדרכן להטמין וקאמר דהכא במילתא אחריתא פליגי וכלומר ודאי ברישא דמתני' דמדליק בתוך שלו איירי בנזקי טמון באש הוא דפליגי ולרבנן לעולם פטור על הטמון ואפי' בכלים שדרכן להטמין וכדדרשי מקרא וקרא לא איירי אלא במדליק בתוך שלו דכי תצא אש כתיב. אלא דבסיפא ומודים חכמים וכו' דבמדליק בתוך של חבירו איירי ומינה דייקינן דבמדליק בגדישו של חבירו נמי פליגי ובכלים שאין דרכן להטמין כדפרישית במתני' ובשאין עדים מיירי כלומר שאין עדים בדבר מהכלים שזה טוען עליהם ובהאי סברא הוא דפליגי דר' יהודה סבר דמשלם כל מה דטעין הלה שהי' בתוכו והיינו בשבועה שהרי אין עדים בדבר. וע''כ דמשתבע על מה דטעין וטעמיה דר' יהודא משום דס''ל עשו תקנת נגזל באשו כדאמרינן בפ' כל הנשבעין דתקינו ליה רבנן לנגזל דנשבע ונוטל וה''נ באשו נשבע על מה דטעין ונוטל ולר' יהודא גם ברישא בהדליק בתוך שלו מיבעי לן למימר הכי אלא דלרבנן לא איצטריך לן למימר דטעמייהו ברישא דלא סבירא ליה עשו תקנת נגזל באשו דבלאו הכי פטור על נזקי טמון מגזירת הכתוב כ''א בסיפא דמדליק בתוך של חבירו דמודו במקום שדרכו להניח כגון בביר' ובהא נמי מודו דעשו תקנת נגזל דהא אי אפשר למישקל כ''א בשבועה ובגדיש בכלים שאין דרכן להטמין הוא דפליגי דס''ל לרבנן דבכי הא לא עשו תקנת נגזל באשו דלאו כל כמיניה למיטען עליה בכלים שאין דרכן להניחן בגדיש. ולא מהימנינן ליה אפילו בשבועה אלא בכלים שדרכן להטמין בגדיש כגון בכלי גורן השייכין לו בהא הוא דמהימני' ליה בשבועה דהוי כמו כלים בבתים דמשתבע כמה הוו וכמה שווין ושקיל וא''כ עיקר טעם פלוגתייהו במדליק בתוך גדיש של חבירו בכלים שאין דרכן להטמין משום דס''ל לרבנן דבכה''ג לא עשו תקנת נגזל באשו ולאו משום טעמא דפטרי בטמון כמו ברישא והיינו דמסיק ר' אושעיה אבל אם יש עדים כל עמא מודה על הדא דר' יהודא וכצ''ל וכן היא גירס' כל הגאונים ודר' יוסי הנמצא בספרי הדפוס ט''ס הוא. וכלומר דביש עדים מהכלים אשר היו שם מודין חכמים לר' יהודה דמשלם ואע''פ שטמון הוא אלא ע''כ משום דלא שייכא טעמא דטמון גבי מדליק בתוך של חבירו כדאמרן:
דתני כן. בתוספתא פ''ו היה גדיש חטים מחופה שעורים או גדיש שעורים מחופה בחטין נותן לו גדיש שעורין וקאמר התם דכ''ע מודין בה דקתני שם ומודה ר''י לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש והטמין כלים שאינו משלם אלא גדיש חטים או של שטורין וכו' עד הי' גדיש חטים מחופה וכו' נותן לו גדיש שעורין וטעמא דלא קיבל עליה אלא נטירותא דשעורין ועכ''פ שמעינן מינה דהכל מודין בה והיינו דמייתי סייעתא למילתיה שהרי הכא טמון הוא דמחופה קתני ואפ''ה במה דבדין הוא דליחייב לא פטרי רבנן הכא משום טמון ומטעמא דלא שייכא טמון במדליק בתוך של חבירו דבהכי איירי התם דהמשאיל מקום וכו' קתני והיינו סייעתא לר' הושעיא בהא:
כהדא. עובדא דמינה נמי סייעת' דכל היכי דטעין ליה בדברים שדרכן להשים בתוכו דמהמנינן ליה בשבועה ובהא כ''ע מודים וכר' הושעי' דמוקי פלוגתייהו במתניתין בשאין עדים ובכלים שאין דרכן להטמין בגדיש הוא דפליגי ומטעמא דס''ל לרבנן דבכה''ג לא עשו תקנת נגזל באשו לפי שאין דרך להשים כלים כאלו בגדיש אבל בכלים שדרכן להטמין שם מודו רבנן ומהמנינן ליה בשבועה וכן נמי שמעינן מהאי עובדא דבפקדון מיירי דמהמנינן לי' בשבועה בדבר שדרך להשים שם וכ''ע מודין בה:
שק צרור. מקושר ולא ידע הנפקד מה הי' בתוכו:
ואירע אונס. שנגנב או נאבד ממנו וכגון שזה טען עליו שבפשיעתו נאבדה ובזה לא היו מחולקין בטענותיהן שהיו עדים בענין האונס או שהודה לו בזה אלא שבזה היו מחולקין:
אהן וכו'. זה אמר הנפקד אפשר שהיו סיגין בתוכו וזה אמר מטכסין בגדי משי וחשובין הי' מלא ופסקו בזה דהמפקיד נשבע ונוטל אלמא דכל היכי שדרך בני אדם להשים שם כלים כאלו שהוא טוען מהמנינן ליה בשבוע' וכר' הושעי' אליבא דרבנן בדינא דהכא:
Baba Kama
Daf 30a
משנה: גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּתַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק חַייָב. גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נִכְנְסָה פִשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָֽלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָונִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה בַּעַל הַגָּמָל חַייָב. הִנִּיחַ הַחֶנְוָונִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ הַחֶנְוָונִי חַייָב. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָטוּר.
Traduction
Si une étincelle sort de la forge et cause des dommages, le forgeron doit les payer. Si un chameau passe dans la rue, chargé de filasse qui pénétrant dans une boutique y prend feu et brûle la maison, le propriétaire du chameau doit payer le dommage. Si le boutiquier a placé sa lumière a dehors, il paiera le dommage. R. Juda dit: si c’était à la lumière de Hanuka (192)A la fête des Macchabées, on illumine au dehors., il est acquitté.
Pnei Moshe non traduit
מתני' גץ. ניצוץ של אש:
בעל הגמל חייב. מפני שהרבה במשאוי:
בנר חנוכה פטור כיון דבמצוה קא עסיק ואין הלכ' כר' יהודה:
משנה: מְרוּבָּה מִידַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מִמִּידַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁמִּידַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וּמִידַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְשׁוֹר וָשֶׂה בִלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וגו'. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
Traduction
L’amende du double imposée au voleur est plus souvent prononcée que l’amende du quadruple ou du quintuple, car le voleur paie le double pour tout ce qu’il a volé, soit un animal, soit un objet inanimé; tandis que l’autre amende ne s’applique qu’au vol d’un bœuf ou d’un agneau, comme il est dit: Si quelqu’un vole un bœuf ou un agneau, et qu’il le tue ou le vende, il paiera 5 bœufs pour le bœuf et 4 agneaux pour l’agneau (Ex 21, 37). Celui qui vole à un voleur, n’est pas obligé de payer le double; de même que celui qui tue l’animal d’un voleur, ou celui qui le vend, n’est pas obligé de payer le quadruple ou le quintuple.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מרובה בדבר שיש בו רוח חיים וכו'. כדמפרש בגמרא:
אין הנוגב אחר הגנב וכו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הנגב:
הלכה: גֵּץ הַיּוֹצֵא מִתַּתַת הַפַּטִּישׁ כול'. תַּנִּי רִבִּי יוּדָן. בְּנֵר חֲנוּכָּה פָטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַייָב. כְּגוֹן אֵילּוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין סוּכּוֹת בְּפִתְחֵי חֲנוּיוֹתֵיהֶם בֶּחָג מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת וּבָא אַחֵר וְהוּזַּק בָּהֶן חַייָב.
Traduction
On a enseigné (193)Ibid.: selon R. Juda, à la lumière de Hanuka, le boutiquier est acquitté, en raison du devoir religieux; selon les autres sages, même en ce cas il est responsable (et tenu de veiller). De même, celui qui établit la Sukaà la porte de sa boutique au jour de la fête des tentes, bien qu’il s’agisse d’un devoir religieux, sera responsable des dégâts, si un passant se blesse auprès de cette tente.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא פ''ו:
מפני שהוא רשות. דמצוה:
וחכ''א בין כך ובין כך חייב. בין שהוא דבר מצוה בין לאו מצוה וטעמייהו שהיה לו לישב ולשמור:
כגון אלו. וכן הדין בסוכות שעושין על פתח החנות ברשות הרבים:
מפני שהוא רשות. כלומר מפני שהוא ברשות מצוה עושין ברשות הרבים ואם בא אחר והוזק בהן חייב בנזקו לפי שבעל הבית צריך להזהר שלא יעשה אפי' בעסק מצוה בענין שיוכלו ליזוק בני ר''ה בכך:
הדרן עלך פרק הכונס צאן לדיר
רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. מָהוּ שֶׁיִּטְעֲנוּ לוֹ דָּבָר שֶׁאֵין רְאוּיִין לוֹ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דַּאֲרִיסֵיהּ דְּבַר זִיזָא אַפְקַד גַּבֵּי חַד בַּר נַשׁ לִיטְרָא דְהַב. מִית בַּר זִיזָא וּמִית אֲרִיסֵיהּ דְּבַר זִיזָא. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירִבִּי יוֹסֵי. אָמַר. מָאן הוּא דְלָא יְדַע דְּכָל מַאי דְאִית לָאֲרִיסֵיהּ דְּבַר זִיזָא לְבַר זִיזָא אִינּוּן. יִתְייְהָבוֹן לִבְנוֹי דְבַר זִיזָא. הֲווֹן לְבַר זִיזָא בְנִין רַבְרְבִין וּבְנִין דְּקִיקִין. אֲמַר. יִסְבּוֹן רַבְרְבִין פַּלְגָּא. וְכַד רְבוּ דְקִיקַיָּא יִסְבּוֹן פַּלְגָּא. דְּמָךְ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּירִבִּי יוֹסֵי. אֲתַא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי חִייָה. אָמַר. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם. []. יִתְייְהָבוֹן לִבְנוֹי דַאֲרִיסָה. אֲמַר לֵיהּ מָרֵיהּ דְּפִיקְדּוֹנָא. כְּבָר יְהָבִית פַּלְגָּא. אָמַר לֵיהּ. מַה שֶׁנָּתַתָּה עַל פִּי בֵּית דִּין נָתַתָּה. וּמַה שֶׁאַתָּה נוֹתֵין עַל פִּי בֵּית דִּין אַתָּה נוֹתֵן. 30a מָהוּ דְיֵימְרוּן בְּנוֹי דַאֲרִיסֵיהּ דְּבַר זִיזָא לִבְנוֹי דְבַר זִיזָא. יָבוֹן לוֹן מַה דְנַסְתּוֹן. יָֽכְלִין מֵימַר לוֹן. מַה שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל פִּי בֵּית דִּין נַעֲשֶׂה. מָהוּ דְיֵימְרוּן דְּקִוּקַייָא לְרַבְרְבַייָא. נִיפְלוֹג עִמְּכוֹן. יָֽכְלִין מֵימַר לוֹן. מְצִיאָה מָצָאנוּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. לֵית בֵּין רַבְרְבַייָא לִדְּקִוּקַייָא אֶלָּא כְמִי שֶׁנִּיתַּן לָהֶן מַתָּנָה.
Traduction
Mais, dit R. Yohanan, ce dernier peut-il imposer au défendeur des objets en dehors de son usage habituel? Cette question peut se résoudre par ce qui suit (190)(Shevuot 7, 2) ( 37).: le fermier de Bar-Ziza confia à quelqu’un une livre d’or. A la mort de Bar-Ziza et de son fermier, les héritiers de l’un et de l’autre vinrent plaider devant R. Ismaël b. R. Yossé, qui dit: Chacun sait que tout ce qui appartient au fermier de Bar-Ziza provient de ce dernier; qu’on le donne donc aux fils de Bar-Ziza. Celui-ci laissa par de vers lui des fils majeurs et des mineurs. R. Ismaël laissa l’ordre que les majeurs prennent leur part, et que celle des mineurs soit réservée jusqu’à leur majorité. Sur ce, R. Ismaël b. R. Yossé mourut. La cause fut portée devant R. Hiya, qui dit: il arrive parfois aux gens de ne pas vouloir faire connaître leur avoir, qui ici est au fermier, donc il faut distribuer le reliquat aux fils de ce dernier. —Mais, fut-il répliqué, le dépositaire a déjà remis la moitié aux fils de Bar-Ziza (191)''V. B., Sanhedrin 29b; le texte a été corrigé d'après les mots restitués par Lonzano. V. Buber, Haasif, 2, p. 326, d'après le passage parallèle.''? —Soit, fut-il dit, la première remise remonte au précédent tribunal, et la remise actuelle aux juges actuels. Est-ce que les fils du fermier peuvent demander aux héritiers de Bar-Ziza de leur restituer la première remise? —Non, car ces derniers peuvent aussi arguer que la remise a été faite par ordre du tribunal. Est-ce que les mineurs peuvent demander aux majeurs de partager avec eux ce qu’ils avaient reçu? —Pas davantage, car ces derniers peuvent arguer avoir fait une trouvaille. De même, dit R. Isaac, les mineurs ne peuvent rien réclamer aux fils majeurs, qui ont pour ainsi dire été favorisés par un don.
Pnei Moshe non traduit
מהו שיטענו לו. אם המפקיד יכול לטוענו בדבר שאינו ראוי לו כלומר שאינו אמיד הוא בכך שיש לו חפץ כזה ואי אמרינן דאפ''ה מהימן דעביד אינש דלא מפרסם נפשיה:
נישמעינה מן הדא. עובדא דפסק ר' חייא דאמרינן עביד אינש דלא מפרסם נפשיה:
אריסי' דבר זיזא. האריס שלו הפקיד ליטרא דדהב בסתם אצל א' ולא אמר לו אם הוא שלו ופסק ר' ישמעאל בר' יוסי מתחלה דמסתמא של בר זיזא היו וינתן לבניו ולא לבני האריס:
הוון לבר זיזא וכו'. שהיו היתומין חציין גדולים ואמר ר' ישמעאל ינתן להם חלקם מיד וחלק הקטנים אמר שישארו ביד הנפקד עד שיגדלו ובתוך כך מת ר' ישמעאל בר''י ובא הדין לפני ר' חייא ופסק שהדין הוא שמגיע הפקדון כולו לבני הארי' דעביד אינש דלא מפרסם נפשיה ושל האריס הי' הפקדון וכשאמר לו הנפקד שכבר נתן החצי לבני בר זיזא אמר לו ר' חייא מן זה החצי פטור אתה שכשנתתם ע''פ ב''ד של רבי ישמעאל נתתם ועכשיו תן ע''פ ב''ד שלנו החצי האחר לבני האריס:
מהו דיימרון בנוי דאריסיה וכו'. אם יכולין הם להוציא החצי מיד בני דבר זיזא ולומר להם תחזירו מה שלקחתם שהרי כפי דינו של ר' חייא הכל שלנו הוא וקאמר הש''ס דלא שיכולין ג''כ לומר להן מה שנעשה ע''פ בית דין הוא דנעשה:
מהו דיימרון. אלא שעכשיו השאלה היא כך אם שמחזיקין בני בר זיזא הגדולים חלקן מה שבא לידן או שיכולין הקטנים לומר להן א''כ נחלק עכשיו במה שקבלתם בשוה וקאמר הש''ס דלא שיכולין הגדולים לומר להן מה לכם חלק בזה שהרי הוא כמו שמציאה מצאנו במה שיזכה לנו ר' ישמעאל בר' יוסי בתחלה:
אמר רבי יצחק לית בין דקיקייא לרברביא וכו'. ובגי' הרי''ף ז''ל לית דין דקיקייא לרברביא והיינו הך כלומר שר' יצחק גם כן אמר כזה שאין לקטנים דין על הגדולים אלא דהוה כמי שניתן להם מתנה בתחלה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source